שאלת זכותו של סבא אוהב לקשר ראוי, רצוף וקבוע עם נכדו הקטין, היוותה מקור למאבקים מורכבים, בעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים שבמהלכה נפלו חיילים רבים שהותירו הורים שקולים, אלמנות וקטינים יתומים. במקרים רבים מערכת היחסים בין אלמנות הנופלים לבין הוריהם נפגמה והיינו עדים לתופעות ולמקרים שבהם אלמנות הנופלים עשו ככל יכולתן כדי לנתק כל קשר בין הקטינים היתומים להורי הנופל, קרי לסבא או לסבתא של הקטינים.

מהי עמדת המחוקק לסוגית זכותו של סבא לקשר ראוי עם נכדו האהוב ומה קבעו פסקי הדין של בתי המשפט בסוגיה זו, במקרים שהגיעו אליו?

במחקר שפורסם מטעם מרכז המחקר והמידע של הכנסת נכתב: "היחסים בין נכדים לסבים ובאמצעותם היחסים בין הילדים למשפחתם המורחבת- הם יסוד חשוב של החברה. הסבים הם חלק חשוב בעולמו של הילד, ונוכחותם, כשהיא חיובית, תורמת לחינוכו ולעיצובו החברתי של הנכד, לאושרו וליכולת שלו להפיק הנאה וסיפוק מתהליך גדילתו והתבגרותו (המחקר נערך על ידי אתי וייסבלאי).

חוק בית המשפט לענייני משפחה קובע, שהנחיותיו של החוק יחולו גם על הורי הורים. עם זאת, המחוקק לא הכיר במפורש בזכות עקרונית מהותית של הורי ההורים לשהות עם נכדיהם, כשבגלל סכסוך עם הורי הנכדים נמנעים מהם פגישות וזמני שהות ראויים עם הנכדים כלומר, למרות הצעות חוק שהוגשו בנושא זה, החוק לא הכיר במפורש שזכותו של סבא לפגוש את נכדו כשאחד ההורים מסרב או במקרה שבו שני ההורים מסוכסכים עם הסבים ואינם מאפשרים לנכדים לראותם.

זכות הסבים הוכרה במקרה חריג, אשר דן בסיטואציה בה מת אחד מהורי הקטין. סעיף 28א לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כי במקרה כזה, "רשאי בית המשפט לתת הוראות בעניין המגע בין הורי המת לבין הקטין". עיון בפסקי דין שניתנו על בסיס סעיף זה מלמדים שקיימות שתי גישות לנושא. האחת מצמצמת וקובעת, שאין להכיר מכוחו של הסעיף בזכות סבים לקיום קשר עם נכדיהם כזכות עצמאית. השניה מרחיבה וקובעת מנגד, שבנסיבות מסוימות, יש להכיר בזכות לקשר בין הורי ההורים לנכדים גם אם שני ההורים בחיים.

בשנת 2007 הוכנס סעיף לתקנות סדר הדין האזרחי שקובע, כי סבים רשאים להגיש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה ליישוב סכסוך בינם ובין הוריו של קטין הנוגעת לקביעת דרכי הקשר בינם לבין הקטין לשם הבטחת טובת הקטין. נקבע שאם במסגרת יישוב הסכסוך לא יגיעו ההורים והסבים להסכמה, יכולים הסבים להגיש תובענה לבית המשפט. בהסתמך על תקנה זו קבע בית המשפט במחלוקת שהגיעה אליו כי הימנעות מהכרה בזכות סבים לתבוע קיום הסדרי ראייה עם נכדיהם תרוקן את התקנה מתוכן.

משמעות הוראות התקנה היא שהמחוקק הכיר בסופו של דבר בזכותו של סבא לתבוע קיומם של הסדרי ראייה עם נכדו, גם כשההורים שבחיים אינם מסכימים לכך. כלומר תחילה יש לנסות ליישב את המחלוקת במסגרת יישוב סכסוך ורק לאחר מכן קמה הזכות לסב להגיש תביעה והכל בראי טובת הקטין ולמען שמירת עניינו.

למעשה עדיין מדובר בתקנה ולא בחקיקה ראשית, כך שעדיין לא מדובר בהסדר חקיקתי המכיר בזכות מהותית של סבים לקיום קשר עם נכדיהם.

לפיכך, במקרים בהם סבים וסבתות פנו לבית המשפט, נאלץ כבוד בית המשפט לבחון את זכות הפונים לקיים קשר עם נכדיהם על אף התנגדות ההורים, אל מול הזכות הבסיסית של ההורה לאוטונומיה הורית מכוח היותו האפוטרופוס הטבעי לילדיו ולהביא לאיזון בין הזכויות בכל מקרה על פי נסיבותיו. בית המשפט נאלץ לבחור בין אחת משתי גישות הפוכות. האחת: גישת האוטונומיה ההורית המבוססת על כך, שלהורים יש זכות עליונה לעצב את חיי ילדיהם ולקבוע את יחסיהם עם החברה והסביבה ובכלל זה גם את הקשר עם הסבים והסבתות. לפי דוקטורינה זו להורים נתון שיקול דעת בלעדי האם ילדיהם יקיימו קשר עם הסבים אם לאו ואין לאחר זכות להתערב. ההנחה היא, כי ההורים הם האמונים על גידול וחינוך ילדיהם, ועליהם מוטלות החובות לזון את ילדיהם, לחנכם ולדאוג להם לפי מיטב הבנתם, אמונתם והשקפת עולמם. אמנם לסבים ישנה זכות אנושית וטבעית להיות בקשר עם נכדיהם אך זאת בכפוף לזכות ההורים לגדל ולחנך את ילדיהם לפי אמונתם ותפיסת עולמם. מנגד עומדת תפיסה אחרת הגורסת, שהקשר בין סב לנכדו הינו קשר חשוב, מהותי ושורשי, אשר נדרש לקיום טובת הקטין.

ואמנם, בפסק דין אחד הורה השופט פיליפ מרכוס על חידוש קשר בין קטינות לסביהן לאחר שהקשר נותק ע"י האב. נפסק, כי התערבות בית המשפט באוטונומיה של האב מוצדקת. במקרה זה היה מדובר באב לשלוש קטינות שנותר לגדלן לבדו לאחר שאמן התאבדה. האב מנע מהורי האם את הקשר עמן בטענה כי הקשר עלול להזיק לקטינות. השופט קיבל את התביעה כי זכות ההורה לאוטונומיה בגידול ילדיו אינה מוחלטת וכי אם זכויות הילד וטובתו אינן נשקלות על ידי ההורה, רשאי ביהמ"ש להיכנס לתמונה ולפגוע בזכות ההורה לאוטונומיה על ילדו. בית המשפט גם חייב את האב בתשלום הוצאות המשפט.

במקרה אחר דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של סבתא על החלטת בית המשפט לענייני משפחה לפיה לא יתערב ביחסיה עם נכדיה וקבע, כי נוכח התנגדותם הנחרצת של ההורים לקשר ולאור גילם הצעיר של הילדים, כפיית הקשר עם הסבתא לא תשרת את טובת הקטינים.

לטענת הסבתא, היחסים בינה ובין ההורים מעורערים זה זמן רב, אולם בעבר אפשרו ההורים קשר עם הנכדים ורק בשנים האחרונות הם מתנגדים לכל קשר שהוא, בגלל השקפתם עולמם הדתית. מנגד טענו ההורים, שהניתוק נובע מאופי היחסים בינם ובין הסבתא. לטענתם, הסבתא "פגועה בנפשה ומנסה לעורר מדנים בינם, מטרידה אותם ומנסה ליצור עימם קשר באופן אובססיבי" ועל כן, טובת הילדים מחייבת את ניתוקם ממנה.

הרכב השופטים דחה פה אחד את הערעור וקבע שאין להתערב בהחלטת ההורים למנוע את הקשר בין הסבתא ונכדיה, זאת נוכח היעדר שיתוף הפעולה של ההורים וגילם הצעיר של הילדים, כאשר כפיית הקשר עם הסבתא במקרה זה לא תשרת את טובתם. עם זאת, נחלקו השופטים בדעותיהם בשאלת מידת ההתערבות של בית המשפט בקשר בין סבים ונכדיהם.

השופטת תמר בזק-רפפורט, סברה כי על בית המשפט לבחון איזה הסדר ישרת בצורה מיטבית את טובת הילד, וזאת מכוח סמכותו של בית המשפט "לשמירת עניינו של קטין" גם כשהדבר מנוגד לעמדת ההורים. "טובת הילד", כך קבעה, "דורשת כי יתאפשר לו קשר עם הורי ההורים. קשר זה הינו צורך בסיסי של הילד, כחלק מן הצורך והזכות לחיות במשפחה".

השופטת חנה בן עמי סברה, שסמכות בית המשפט להתערב הינה "מוגבלת לנסיבות יוצאות דופן ומיוחדות", לאור ההנחה לפיה ההורים פועלים לטובת ילדיהם והחלטותיהם הן הראויות עבורם. זכותם של ההורים לקבל החלטות הקשורות בילדיהם, קבעה השופטת, "יוצרת את האוטונומיה והפרטיות של התא המשפחתי ושוללת ככלל התערבות של גורמים חיצוניים". על כן, על אף חשיבותם של יחסים בין נכדים וסביהם, בית המשפט לא יתערב אלא במקרים קיצוניים מאד כגון נזק שנגרם מהפסקת קשר, הורים שאינם מתפקדים ועוד.

השופט דוד מינץ סבר, כי אמנם להורים "זכות הבכורה" להחליט בענייני ילדיהם, אך לסבים "מוענק מעמד מיוחד", ו"שערי בית המשפט צריכים להישאר פתוחים, כדי לאפשר להורי ההורים זכות גישה להתערב בטובתו של נכדם". לפיכך, נדחה ערעורה של הסבתא.

לסיכום יאמר שהיום, למרות התקנות ולמרות העובדה, שפניות רבות של סבים שהקשר עם נכדיהם נמנע מהם מגיעות לבתי המשפט, טרם ניתן פתרון בחוק לנושא, ובתי המשפט נדרשים למצוא פתרונות יצירתיים כדי לא לשלול את קיומו של הקשר החשוב כל כך בין קטין להורי הוריו.

ומניסיוני האישי: סבתא של נכד בן 11, ילד נבון ומוכשר, פנתה לא מזמן באמצעות עורך דין ליעל (שם בדוי) בדרישה לאפשר לה הסדרי ראיה עם נכדה. יעל, אם חד הורית, קשת יום, חסרת השכלה ומקצוע, ננטשה על ידי בעלה עוד בהיותה בהריון. הגרוש וכך גם אימו מעולם לא יצרו קשר עם יעל או עם הקטין גם לא ביום לידתו. יעל פנתה אליי וביקשה יעוץ ועזרה. סברתי, כי למען טובת הקטין, ראוי לבנות קשר יציב איכותי וקבוע בין הקטין לאם של אביו. יעל בתחילה התנגדה אך לאחר שהבינה כי עשויה לצמוח טובה לקטין מחידושו של הקשר, הסכימה. לאחר מו"מ ארוך ומיגע עם הסבתא ועם בא כוחה, ניסחתי הסכם ובו תנאים לבנית  קשר בין הקטין לסבתא. חששי הגדול היה שמסיבות שונות עלולה לה הסבתא בעתיד לשוב ולנתק את הקשר עם הקטין והוא יפגע ללא תקנה. לפיכך, דרשתי לשלב בהסכם סעיף הקובע שאם הסבתא תנתק את הקשר עם הקטין, היא תשלם סכום כסף נכבד כפיצוי. הנחתי שדרישה שכזו תתקבל בהבנה גם בבית המשפט. בעקשנותה כי רבה, סרבה לה הסבתא לסעיף הפיצוי וכך הסתיים העניין, הסבתא שוב נעלמה...

המחבר, עו"ד אלי רייך רו"ח בעל תואר B.A. בפסיכולוגיה (אוני' ת"א) ממשרד עורכי דין בר-לב רייך ושו"ת למשרד 25 שנות ותק בדיני משפחה ישמח לסייע למעוניינים בעצות והסברים מקיפים נוספים בטלפון: 054-2473786.