Blog Layout
מטרתו וחשיבותו של הסכם ממון בין בני זוג גם כמכשיר לתכנון ולחיסכון במס מאת:עו"ד אלי רייך (רו"ח)
חוק יחסי ממון בין בני זוג קובע איך יחולק רכוש המשפחה כשבני הזוג יתגרשו. קבע המחוקק: "עם התרת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג למעט...נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין".
יישומו של החוק מבטיח שלאחר הגירושין יישאר בידי אחד מבני הזוג רכוש השווה בערכו לערך הרכוש שיוותר בידי בין זוגו גם אם כל הנכסים, לרבות נכסי הנדלן, היו רשומים על שמו של אחד הצדדים. מעשית מחולק הרכוש כלהלן: ניבדק כמה שווה הרכוש הרשום על שם הבעל, וכמה שווים נכסי האישה. אם ערכו של רכוש האישה שווה לערכו של רכוש בן זוגה, נוטל כל אחד את רכושו וכך מסתיים העניין. אך, אם רכושו של אחד עולה על זה של רעהו, נידרש האחד להעביר למשנהו מחצית מהפער, כדי להביא לאיזון. כלומר, הרכוש נישאר בידי בעליו, אך אם רכושו של אחד עולה על זה של רעהו, משלם מי שיש לו יותר לשני מחצית מהפער. כך נערך 'איזון משאבים'.
תשומת לב מיוחדת ייחס המחוקק לנכסים שלא נרכשו בכספם המשותף של הצדדים. בהתאם למצוות המחוקק, נכסים שנרכשו לפני הנישואים, או שקבל מי מבני הזוג במתנה או בירושה במהלך הנישואין (נכסים המכונים 'נכסים חיצוניים') לא יאוזנו ולא יובאו בחשבון בשעת יישום האיזון.
המחוקק צפה מצבים שבהם יבקשו בני זוג לחלק את רכושם בעת גירושין שלא בהתאם לאמור בחוק ולכן, אפשר המחוקק לבני זוג נשואים, לחתום על הסכם חלוקת נכסים אחר, בהתאם לרצונם. הסדר חלופי זה חייב להיות מעוגן בחוזה חתום הידוע בשם 'הסכם ממון', והוא מחייב רק אם הובא לאישור בית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין.
למעשה הסכם ממון נועד להסדיר את יחסי הממון בין בני זוג כלומר, לקבוע מהו המשטר הרכושי שיחול ביניהם. ההסכם עוסק בנושאים כגון שיתוף רכושי, החרגת נכסים מלפני הנישואין, הפרדה רכושית מלאה, ועוד. מטרתו העיקרית של הסכם הממון היא לקבוע את חלוקת הרכוש בין בני הזוג בפקיעת הקשר, בגירושין, במקרה של פירוד של בני זוג שאינם נשואים, או במקרה של פטירת אחד הצדדים בהתאם לרצון בני הזוג . בהסכם ממון ניתן לקבוע איזה רכוש שייך לכל צד עם פקיעת הקשר, בין אם היה שייך לאחד הצדדים מלפני החתונה, נצבר לאחר החתונה, או התקבל בדרך של ירושה או מתנה. כך ניתן לשמור ולהגן על ההון והרכוש האישי של כל צד. במקרים רבים מגיעה הדרישה לחתימה על הסכם ממון מהורי בני הזוג. בעיקר מתעוררת דרישה זו כשקיים פער רכושי ניכר בין בני הזוג העומדים להינשא. בן הזוג המביא עמו לתא המשפחתי החדש רכוש רב יותר והוריו, דואגים שמא רכוש זה ילך לאיבוד אם הנישואין יעלו על שרטון ומצפים שהסכם ממון יגן כראוי על רכושם בשעת משבר גירושין.
מהאמור לעיל משתמע כאילו ייעודו היחיד של הסכם ממון הוא להבטיח שבפקיעת הנישואין יוותר בידי כל אחד מבני הזוג רכושו שלו (יאמר כי מטרה זו ניתנת להשגה גם בדרכים אחרות). אולם אין הדבר כך! עיון בחוק מיסוי מקרקעין מלמד כי הסכם ממון הערוך והחתום כראוי יכול לשמש מכשיר לתכנון ולחיסכון בתשלומי מס שבח גבוהים כפי שיובהר להלן.
סעיף 49ב לחוק מיסוי מקרקעין קובע כי מי שמוכר דירת מגורים, יהא זכאי לפטור מתשלום מס שבח במכירתה אם הדירה הנמכרת היא דירתו היחידה של המוכר (קיימים מספר תנאים נוספים). הזכות לקבלת פטור למי שמוכר דירתו היחידה עוררה מחלוקת בין אישה נשואה שמכרה את דירתה היחידה ודרשה לקבל פטור מתשלום מס שבח, לבין שלטונות המס שטענו כי בעלה של אותה אישה כבר ניצל את הפטור קודם לכן בשעה שהוא מכר את דירתו היחידה. למעשה נסובה המחלוקת סביב השאלה האם יש לראות בבני זוג נשואים יחידה אחת ולפיכך אם ניצל אחד מהם את זכותו לפטור לא יוכל שוב בן זוגו להנות מפטור נוסף, או שמא כל אחד מבני הזוג הינו יחידה עצמאית הזכאית לפטור ללא קשר לפטור שניתן לרעהו. מחלוקת זו הגיעה מספר פעמים לפתחו של בית המשפט העליון. בהתייחסו למחלוקת זו כתב כבוד השופט דנציגר כלהלן:
- "... הדין הישראלי מכיר באפשרות שבני זוג, בין אם הם נשואים או ידועים בציבור יבחרו להסדיר את מערכת היחסים הקניינית ביניהם בהסכם, שבמסגרתו יבקשו לחרוג מההסדרים הקנייניים הקבועים בחוק. בחירה זו של בני הזוג מושתתת על האוטונומיה הבסיסית של כל אדם לבחור את נתיב חייו בהתאם לרצונו ולתפיסת עולמו, כל עוד אין בבחירתו פגיעה באחרים וכל עוד אין בה פגיעה בערכים חברתיים בסיסיים. השאלה שמתעוררת הינה האם יש להתחשב בהסכם כזה בבואו של בית המשפט לפרש סעיף כזה או אחר בחוקי המס, שביסודו עומדת ההנחה כי בני זוג נשואים או ידועים בציבור מהווים יחידה קניינית משותפת אחת. סבורני כי עקרונית התשובה לשאלה זו הינה חיובית".
ברוח דברים אלה פסק בית המשפט העליון כי ככל שמדובר במכירת דירה של בן זוג נשוי או ידוע בציבור, היכול להוכיח באמצעות הסכם ממון מתאים כי הצדדים שמרו על הפרדה רכושית מלאה, ייהנה כל אחד מבני הזוג מפטור ממס שבח בשעה שימכור את דירתו ללא תלות בעובדה שבן זוגו נהנה קודם לכן מפטור דומה.
הנה כי כן, אהבה, חברות ורעות הגלומים בתא המשפחתי שוב אינם נשוא עיסוקם של יועצי נישואין פסיכולוגים או מומחים אחרים מתחום מדעי הנפש בלבד. ככל שקשרים ומהלכים משפחתיים לא ילוו גם על ידי מומחים מתחום דיני המשפחה עלול הדבר להסתיים בנזק כספי בלתי מבוטל.
המחבר, עו"ד אלי רייך רו"ח בעל תואר B.A. בפסיכולוגיה (אוני' ת"א) ממשרד עורכי דין בר-לב רייך ושו"ת (למשרד 25 שנות ותק בדיני משפחה), ישמח לעזור ולסייע בעצה והסבר מקיפים נוספים.
מהו "מטבע העובר לסוחר"? "מטבע העובר לסוחר", הינו כסף המשמש לתשלום ושיש לו ביקוש והיצע ומאפשר לבעליו לסחור בו תמיד. כסף (מטבעות ושטרות) המשמש למסחר ולתשלום, מבוסס על הסכמה, הנקבעת על ידי מדינה ריבונית בדבר השימוש בו ובדבר כמותו. מהו "מטבע "דיגיטלי"? לאחרונה נכנס לשימוש אמצעי תשלום חדש, "מטבע דיגיטלי". מטבע זה לא מבוסס על הסכמת מדינה אלא על הסכמת משתתפים ברשתות הדיגיטליות בדבר כמות המטבע שיש לכל משתתף. משתתפי הרשת יכולים להסכים על הנפקת מטבעות (בביטקוין יש תוספת כמות קבועה של מטבעות כל עשר דקות בממוצע. כמות המטבעות שנוספת כך מצטמצמת ב-50% כל ארבע שנים עד שתיפסק בשנת 2014). המטבע החדש מתבסס על טכנולוגית מחשוב היוצרת תשתית של משתתפים שאינם מכירים זה את זה. המטבע הדיגיטלי משמש כסחורה ספקולטיבית להשקעה, וכאמצעי תשלום, היינו מטבע העובר לסוחר. באנגלית מקובל השם Cryptocurrency ("מטבע מוצפן") כי אמצעי תשלום זה, מבוסס על אמצעים קריפטוגרפיים. קריפטוגרפיה (תּוֹרַת כְּתִיבַת הַסֵּתֶר), הוא ענף במתמטיקה החוקר ומפתח אבטחת מידע ותקשורת נתונים. התחום מאגד פיתוח ואנליזה של פרוטוקולים לאבטחת מידע בנוכחות אחרים. ייצור ושימוש במטבע דורשים סודיות, הרשאת גישה, חתימה דיגיטלית ואימות זהויות. המטבע הדיגיטלי בעיני מס הכנסה ורשות ניירות ערך. ב-2018 פרסמה רשות המיסים עמדה ביחס למיסוי מסחר במטבע וקבעה: "אמצעי תשלום מבוזר המשמש כאמצעי סחר חליפין אינו בגדר 'מטבע' או 'מטבע חוץ' בהתאם לחוק בנק ישראל ולעניין פקודת מס הכנסה". לכן, פעולות במטבע הוגדרו כאירועים המחייבים דיווח. גם כרייה ותשלומים עבור שירותים או מוצרים מחייבים דיווח. הרווח מעליית שער המטבע או מפעילות עסקית בו ימוסה בהתאם. רשות ניירות ערך התייחסה למכשיר החדש וקבעה: "מטבעות קריפטוגרפיים המקנים זכויות דומות לאלו של ניירות ערך מסורתיים כמו מניה, אגרת חוב או יחידת השתתפות ייחשבו לנייר ערך. מטבעות שנועדו לשמש כאמצעי תשלום, סליקה או חליפין בלבד, שלא במיזם ספציפי, שאינם מקנים זכויות נוספות, ושאינם נשלטים על ידי גורם מרכזי, לא ייחשבו לנייר ערך. מטבעות קריפטוגרפיים המגלמים זכות למוצר או שירות ונרכשים למטרת צריכה ושימוש בלבד, לא ייחשבו לנייר ערך". החוק:המחוקק טרם התייחס לנכס הדיגיטלי ולכן משקיעים בו גם עברייני מס או מלביני הון. הנושא מעלה שאלות בתחום דיני המיסוי, דיני החוזים, דיני הקניין, הדין הפלילי וכן בתחום דיני המשפחה. חלוקת נכסים "מורכבים" בגירושין:המחוקק ובתי המשפט, קבעו מה יחשב לרכושם המשותף של בני זוג וכיצד יחולק בגירושין. לגבי נכסי נדלן, מיטלטלין או נכסים פיננסיים נקבעו הלכות מחייבות. המציאות המודרנית הציבה אתגרים חדשים בפני בתי המשפט בדמות "נכסים מורכבים". לגביהם טרם הוכרע כיצד יחולקו בגירושין. במסגרת זו התעוררו שאלות לגבי אופציות (בעיקר כאלה שטרם הבשילו), נכסיי קריירה, נכסיי מוניטין ומטבעות דיגיטליים. נכסים מורכבים מאופיינים בכך שהם לא מוחשיים, שערכם יקבע בעתיד ושהם רשומים רק על שמו של אחד הצדדים. בהקשר למרבית הנכסים המורכבים כבר התקבלו החלטות. לגבי מטבעות דיגיטליים עוד אין פסיקה מתאימה. כיצד יחולקו חלוקת מטבעות דיגיטליים בבית המשפט בזמן גירושין? קיימים ארבעה מקורות לביסוס פסק דינו של שופט: החוק, פסיקת בית המשפט העליון, ההיקש ועקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי. ההיקש, המקור השלישי, מתיר לשופט לפנות לתקדימים הדומים עובדתית או לוגית, ולהתבסס עליהם. נראה שנכון להקיש מפסיקות בעבר בהקשר לנכסים, שערכם צפוי לעלות בעתיד, איך לחלק מטבעות דיגיטליים. השופט צ. ויצמן (בית משפט מחוזי) כתב: "נביא דוגמה לדברים על מנת לסבר את הדעת. נניח כי כרטיס הגרלה נרכש על ידי אחד מבני הזוג מכספם המשותף ביום ראשון, יום שני שלאחריו נקבע ע"י בית המשפט כמועד הקרע וביום שלישי נערכה ההגרלה בה נמצא כי הכרטיס הוא כרטיס הזוכה במיליון ₪. אין חולק כי כרטיס ההגרלה אשר נרכש על ידי אחד מבני הזוג במהלך הנישואין מכספם המשותף הוא חלק מ"נכסי בן הזוג" ולכן יש לאזנו, אך כיצד יוערך כרטיס ההגרלה לצורך איזון שוויו בין הצדדים – האם כערכו במועד הקרע אז שוויו היה כפרוטה או כערכו יום למחרת מועד הגרלה, אז שוויו עמד על מיליון ₪? הדעת נותנת כי היות ועסקינן בנכס אשר שוויו האמתי מתגבש אך ורק לאחר מועד הקרע, יקבע בית המשפט ראשית דבר כי נוכח העובדה שנרכש קודם למועד הקרע הרי שהוא נכס בר איזון בין הצדדים ואף יוסיף ויקבע כי להעריך את שוויו על פי ערכו במועד ההגרלה אף שזו התקיימה בפועל אחר מועד הקרע". כך גם קבע כבוד השופט גם לגבי אופציות שקיבל אחד הצדדים שערכם יעלה רק לאחר הגירושין וטען, שיש לחלק לא על פי ערכן במועד הגירושים אלא בהתאם לערכן במועד המימוש. וכך כתב : "...אנו מעדיפים הערכת שווי האיזון לגבי אופציות למועד המאוחר לאיזון שווי כלל הנכסים..." שכן "ערכי האופציה בתקופות הקודמות למימוש אפשר שיהיו זניחים ביותר אל מול מימושן... ". עוד הוסיף השופט: "הציפיה לרווח שזרעיה נטמעו במהלך הנישואין, אפשר שתבוא למימוש רק עם מימושן בפועל של האופציות...". נראה שראוי להקיש וללמוד מההלכה בשאלת האופציות גם בשאלת המטבעות הדיגיטליים ולחלקן בין מתגרשים בהתאם לערכן במימוש ולא בהתאם לערכן במועד הקרע. לסיכום: הרוצה להבטיח, שרכושו לא יחולק בעתיד עם בן זוגו, אמור לערוך באמצעות עו"ד מיומן הסכם ממון גם בהקשר למטבעות דיגיטליים וגם בהקשר לשאר רכושו. עו"ד אלי רייך רו"ח בעל תואר B.A. בפסיכולוגיה אוני' ת"א ממשרד עורכי הדין בר לב רייך ושו"ת, 25 שנות ותק בדיני משפחה וירושה, ישמח לסייע למעוניינים בעצות והסברים מקיפים נוספים בטלפון: 054-2473786
סעיף 30 לחוק הירושה קובע "שצוואה שנעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת בטלה". כלומר, המחוקק רצה לוודא שתכובדנה רק צוואות אשר עושיהן לא היו נתונים להשפעה אסורה של מי שעתיד לזכות בירושה. בשאלות מהי השפעה פסולה? וכיצד ניתן להוכיח אותה? עסק בית המשפט העליון בתביעה שהתבררה בפניו. בפסק דינו כתב בית המשפט העליון דעתו בהקשר לסוגיות אלה, ופרסם הנחיות מחייבות לפתרון שאלות אלה גם בעת יד. ומעשה שהיה כך היה: שישה חודשים לפני פטירתו של קשיש ערירי החלה הגברת מרום לעבוד בביתו. עד למותו רק היא שירתה וטיפלה בו כעוזרת. במותו הותיר המנוח שתי צוואות. בראשונה, משנת 1987 , ציווה את כל רכושו לרופאו. בצוואתו השנייה, משנת 1988, ציווה את כל רכושו למטפלת שלו הגברת מרום. לאחר מות המוריש הרופא הגיש בקשה לבית המשפט, לקיום הצוואה הראשונה, ואילו הגב' מרום בקשה לקיים את הצוואה השנייה. העניין הסתיים בפשרה . אולם, מיד לאחר הפשרה, הועמד הרופא לדין באשמת מרמה, על כך שנהג בעבר לערוך לטובת עצמו צוואות של קשישים, ובהן גם צוואת המנוח. משהורשע בדין, ביטל בית המשפט את הפשרה שהושגה. משבוטלה הפשרה, פנתה הגברת מרום, לבית המשפט המחוזי, וביקשה לאשר את צוואתו השנייה של המנוח ולהעביר לידיה את כל עזבונו. היועץ המשפטי לממשלה התנגד לבקשה משום שרצה שעזבון המנוח הערירי יגיע לידי המדינה, שכן כך הוא הדין כשאין צוואה וכשאין יורשים לנפטר. לטענת היועץ, הצוואה שערך המנוח לטובת הגברת מרום בטלה, כי בעת עשייתה היה המנוח נתון להשפעתה הפסולה והבלתי הוגנת של הגברת מרום, שהייתה העוזרת היחידה של המוריש, ורק איתה הוא בילה את זמנו הפנוי. בית המשפט המחוזי, קיבל את בקשת הגברת מרום וציווה לקיים את הצוואה השנייה (לטובתה) כלשונה. המדינה הגישה ערעור לבית המשפט העליון ששינה את ההחלטה וקבע, שיש לבטל גם את הצוואה השנייה, ולהעביר את העיזבון לקופת המדינה משום שבשעת עשייתה היה המנוח נתון להשפעה השלילית של הגברת מרום. הגברת מרום בקשה לערער על פסק דינו זה של בית המשפט העליון. בקשתה נענתה בחיוב ובית המשפט העליון החליט לקיים דיון נוסף ולקבוע, מתי תחשב השפעה לשלילית, וכיצד ניתן להוכיח השפעה שכזאת. בהחלטתו מנה העליון 4 מבחנים שקיומם מקים חזקה, שאכן הופעלה השפעה שלילית על המוריש, כלהלן: מבחן תלות ועצמאות. לאמור, ככל שהמצווה היה פחות עצמאי ויותר זקוק לעזרת המטפל כך סביר יותר לקבוע שהצוואה הינה תוצר של השפעה אסורה. מבחן תלות וסיוע. היינו, אם המטפל היה העוזר היחיד של המוריש והקשר בין השניים נבע רק מהצורך של המוריש בסיוע, הרי שמתחזקת ההנחה שה ופעלה השפעה שלילת על המוריש. מבחן הקשר עם אחרים. הכוונה היא שאם לא היה למוריש קשר עם אחרים, סביר שהופעלה השפעה אסורה. מבחן נסיבות עריכת הצוואה. כלומר אם המטפל/ת הוא מי שיצר נסיבות מתאימות להכנת צוואה, למשל אם שכר שירותי עו"ד, אם הביא עדים לצוואה וכדומה, הרי שגובר החשש שהופעלה השפעה בלתי רצויה. לפי פסיקת בית המשפט, אם באמצעות המבחנים דלעיל עולה חשש ממשי להשפעה אסורה, או בלשון בית המשפט "קמה חזקה שהופעלה השפעה בלתי הוגנת ", יש זכות ליורש לסתור את החזקה ולהוכיח אחרת. כלומר, לאחר הקמת החזקה יש לבחון האם אמנם המסקנה שהצוואה נעשתה כתוצאה מהשפעה אסורה היא המסקנה האפשרית היחידה, או שמא אולי לא כך הדבר. כלומר, לאחר הקמת החזקה היא ניתנת לסתירה, וזאת באמצעות אחד משישה מבחנים כלהלן: מבחן השימוש לרעה בתלות. לאמור האם אמנם נוצלה התלות לרעה. מבחן הקשר הרגשי בין המוריש ליורש. כלומר אם היה בין השניים גם קשר רגשי אזי לא תוכר השפעה בלתי הוגנת. מבחן הנישול. היינו אם הצוואה לא מנשלת, ללא הצדקה, יורשים אחרים, ספק אם הייתה השפעה אסורה. מבחן ההשפעה המותרת. לא כל השפעה אסורה, השפעה להוריש למוסד חיוני תחשב השפעה רצויה. מבחן ההשפעה לטובת האחר. אם בסופו של דבר יירש אחר את כל העיזבון אזי הדבר פחות 'בלתי הוגן'. מבחן ההיגיון שבצוואה. צוואה ובה היגיון המתיישב עם כלל הנסיבות, פוסלת קיום ההשפעה אסורה. במקרה של הגברת מרום, פסק בית המשפט העליון על פי המבחנים דלעיל, שאכן הוקמה החזקה שיש סבירות שהופעלה כנגד המוריש השפעה אסורה, וזו לא נסתרה. לפיכך ביטל העליון את צוואת המוריש והעיזבון הועבר לקופת המדינה. לסיכום יאמר שבעידן החדש, אשר בו תוחלת חיינו גדלה והולכת, וקשישים רבים נעזרים לשם תפקודם היום יומי בעובדי סיעוד המלווים אותם לאורך כל היממה, נודעת חשיבות עליונה לשמירה על כך שנסיבות אלה לא ישמשו בסיס להפעלת השפעה אסורה על מי שאינו יכול שוב לשמור על שלו. המחבר, עו"ד אלי רייך רו"ח בעל תואר B.A. בפסיכולוגיה (אוני' ת"א) ממשרד העורכי דין בר-לב רייך ושו"ת למשרד 25 שנות ותק בדיני משפחה, ישמח לעזור ולסייע בעצה והסבר מקיפים נוספים
כְּתובָּה היא מסמך משפטי שהבעל חותם לאשתו עם נישואיו, שבו הוא מפרט חובותיו לאשתו ובו הוא מתחייב בכתב בפני עדים, כמה ישלם אם יגרש את אשתו או אם ילך לעולמו לפניה. הכתובה נועדה להבטיח את קשר הנישואין ומקטינה את הסיכוי שמריבה תסתיים בגירושין ובלשונם של חז"ל "על מנת שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". כלומר, כשהבעל יודע שלאחר הגירושים, עליו לשלם סכום נכבד בהתאם לכתובה עליה חתם, יש סיכוי שיחשוב שוב לפני שיחליט לגרש את אשתו. סיבה נוספת טמונה ברצון להבטיח את בטחונה הכלכלי של אישה לאחר מות בעלה. לכן לא ניתן להתנות על הכתובה היינו, כלה אינה יכולה לוותר על כתובתה, ומוריש מנוע לכתוב בצוואתו שהוא מבטל את הכתובה שאשתו אמורה לקבל עם מותו. הכתובה אינה רק מסמך סמלי, כפי שחושבים. הכתובה היא מסמך חוזי בעל משמעות משפטית, ויש לה תוצאות משפטיות כלכליות בתם הנישואין היינו בגירושין או במות הבעל. כשמדובר בגירושין ממריצה התביעה לתשלום הכתובה את הבעל להגיע להסכם השונה מזה שהיה רוצה להגיע אליו, עקב החשש שיידרש לשלם את הכתובה. גם בחקיקה הישראלית יש הוראות בדבר שמירת זכויות האישה לפי כתובתה. רבים מייחסים לכתובה, לחתימה עליה ולסכום שרשום בה, רק משמעות טקסית. יש הרושמים כסכום הכתובה מיליון ש"ח ואף יותר, כדי להרשים את כולם, בעיקר כשהרב מקריא את הסכום בקול. אבל, יש לכתובה משמעות חוזית מחייבת, והיא בבחינת מסמך המעיד על ההתחייבות שהבעל נוטל כלפי אשתו. חוץ מהתחייבות לזון את האישה במהלך חייהם כנשואים, מציינים בכתובה סכומים עבור עיקר כתובת האישה ותוספת כתובה, וגם עבור נדוניה ותוספת נדוניה. לסכומים אלה זכאית האישה מהבעל לעת גירושים או מיורשיו בפטירתו. עיקר הכתובה הוא הסכום שהבעל ישלם כשיסתיימו הנישואין עקב גירושין או מות. בגמרא נקבע הסכום המינימלי למאתיים זוזים. אם ציין הבעל סכום נמוך יותר הוא יחויב במאתיים זוזים. הבעל רשאי לציין בכתובה יותר מהמינימום. תוספת זו קרויה תוספת כתובה. לא ניתן לחייב את הבעל להבטיח בכתובה סכום גבוה יותר מהמינימום, אך אם ציין הבעל יותר, יהיה דין התוספת כדין עיקר הכתובה. תביעה לתשלום הכתובה ותוספת הכתובה יש להגיש רק בבית הדין הרבני. המציאות הכלכלית המאופיינת באינפלציה, הופכת את שאלת שערוך הסכום הרשום בכתובה לשאלה רלוונטית, שכן כתוצאה מהאינפלציה, מאבד הסכום הנקוב את ערכו משמעותית. בתי המשפט האזרחיים הדנים בשאלת הכתובה (כשפקיעת הנישואין נובעת ממות), מחילים את דיני השערוך מהכרה שהשערוך לא מיטיב עם האישה אלא מעמיד את החיוב על ערכו הריאלי. מדיניות שיפוטית ראויה, המחייבת שערוך, נשענת גם על יסוד בדיני החוזים, הקובע את עקרון תום הלב. במקרה של פקיעת הנישואין עקב מות הבעל, ניתן לתבוע את הכתובה מעיזבונו של הבעל, גם בבית המשפט לעינייני משפחה. חוק הירושה הקובע את סדר העדיפות לחלוקת עיזבונו של אדם קובע שלאחר שמעיזבונו של נפטר שולמו ההוצאות הלוויה והקמת מצבה, ישולמו "החובות שהמוריש היה חייב ערב מותו ולא נתבטלו במותו, לרבות המגיע לאשתו על פי הכתובה במידה שסכום הכתובה אינו עולה על סכום סביר". כלומר לכתובה דין קדימה ככל שמדובר בסכום סביר, ואילו החלק בכתובה שמעל לסכום סביר, דינו כדין שאר חובות הנפטר. המציאות מלמדת שמעטים המקרים בהם מחוייב הבעל בתשלום הכתובה, כי בעת חלוקת הנכסים המשותפים של הזוג מובא בחשבון גם החוב לכתובה וברוב המקרים מאשרת האישה שהסכום שתקבל כולל גם את המגיע לה בגין הכתובה ושהיא מוותרת עליה. יש הרושמים בכתובה גם את שווי הרכוש שהביאה עמה האישה קרי הנדוניה. אז, אם יסתיימו הנישואין מתחייב הבעל להחזיר לאישה את שווי נכסים אלה. הבעל אינו מחוייב לקבל נכסים אלו לרשותו ויכול להשאירם לאישה. אז לא יחוייב להחזיר שווים המשוערך בגירושין. כדי למנוע ויכוחים בעתיד, כדאי לכל זוג לערוך הסכם ממון שיגדיר את מכלול היחסים הרכושיים לעת פרידה. כך ימנעו לחצים באמצעות הכתובה. דווקא בחוגים החרדיים מקובל לערוך שטר תנאים בנוסח מקובל בסמוך לחופה, בנוסף לכתובה. דין שטרי תנאים אלה, כדין הסכם ממון. לכן, חתנים יקרים, כשאתם נוקבים בסכום, התייחסו לזה ברצינות כי אולי בעתיד תחוייבו לשלמו. ואתן כלות נכבדות אם עלו הנישואין שלכן על שרטון ואתן עומדות בפני החלטה על הגשת תביעה רכושית חשוב להתייעץ עם מומחה האם ומתי ראוי לתבוע גם את תשלום הכתובה.
או: אבות אכלו בוסר ושיני סבים תקהינה? מאת: עו"ד אלי לאון רייך (רו"ח), כוכב יאיר-צור יגאל חוק המזונות קובע כי "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו...". למרות חובה-זכות בסיסית, מוסרית וערכית זו, רבים המקרים שבהם אבות נמנעים מלמלא את חובתם ואין הם משלמים מזונות ילדיהם גם לאחר שחתמו על הסכם עם האם ולעתים גם לאחר פסיקת בית משפט שדן בעניינם וקבע את סכום המזונות שעל האב לשלם. במקרים הרבים שבהם חדלו אבות לשלם את מזונות ילדיהם הפכו הקטינים לנפגעים העיקריים מהתנהגות זו. לעתים מצליחה האם לגבות את דמי המזונות באמצעות רשות האכיפה והגביה (ההוצאה לפועל) ולעתים באמצעות המוסד לביטוח לאומי וכך הנזק נמנע. במקרים שבהם נכשלת האם לגבות את המגיע לילדים באמצעות אחרים מסיבות שונות ורבות, נותר פסק הדין שקיבלה האישה בעניין המזונות ריק מתוכן, כאבן שאין לה הופכים והפגיעה בקטינים היא קשה. המחוקק צפה אפשרות שאב לא ישלם מזונות ילדיו, אם בגלל חוסר יכולת כלכלית ואם משום שהוא מועל בתפקידו מכל סיבה אחרת מוצדקת או לא. לכן שולבה בחוק המזונות זכות לקטין לתבוע את מזונותיו גם מסביו או מסבתותיו. בתביעה שהגיעה עד לבית המשפט העליון היה מדובר ביעל, שם בדוי, שלאחר שחרורה מצה"ל בשנת 1979 , נסעה לאירן, שם הכירה את בעלה אפרים, שם בדוי, וממנו נולדה להם בת. כבר משחר נישואיה ידעה יעל ימים קשים מנשוא. יעל התגוררה באירן עם בעלה בבית חמיה יוסף, שם בדוי. בניו ובנותיו של יוסף נהגו לתקוף אותה ולהחרימה. בעלה אף נהג להפליא בה מכותיו. כל חייה התנהלו בצל איומיו של אפרים שיסגיר אותה לשלטונות טהרן בתור סוכנת ישראלית. יוסף, אבי בעלה של יעל, שכנע אותה לחצות את הגבול לפקיסטן, אלא ששם היא נתפסה וכספה הוחרם. לאחר מכן יצאו יעל ואפרים עם ביתם לטורקיה שם שהו במלון תוך צפייה לקבל אשרת כניסה לארה"ב. בחודשי שהותה בבית המלון בטורקיה הוכתה יעל שוב ושוב על ידי בעלה. לימים נטש אפרים את אשתו המוכה במלון ונעלם עם הבת הקטינה. יעל חזרה ארצה לבית הוריה והגישה תביעה נגד יוסף, אבי בעלה שגם הוא עלה ארצה וגר בישראל. יעל לא הגישה תביעה נגד בעלה שכן הוא נעלם עם הבת. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע שהיות ויעל אינה יכולה לספק את צרכיה מעבודתה או ממקור אחר והיות ואין ביכולתה לתבוע את בעלה שנעלם והיות והסבא יכול לזון את יעל וגם את הבת לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, עליו לשלם ליעל הן תשלומים בגין מזונות אישה והן תשלומים עבור מזונות הקטינה. בית המשפט העליון ביסס את פסק דינו על האמור בסעיף 4 לחוק המזונות כלהלן: "אדם חייב במזונות שאר בני משפחתו...ילדיו הבגירים ובני זוגם; נכדיו..." ובסעיף 5 לחוק המזונות הקובע: שאדם ישלם מזונות שאר בני משפחתו אם יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו אם אותו בן משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר ואם אותו בן משפחה אינו יכול לקבל מזונות מבן זוגו ולגבי קטין מאביו. בית המשפט גם חייב את הסב בתשלום הוצאות המשפט לטובתה של יעל. כלומר, כדי שסב יחויב לשאת בתשלום מזונותיו של נכדו יש להראות כי התובע בשם הקטין, ברוב המקרים האם הגרושה, אינה יכולה למרות מאמציה לספק את צורכי הקטין, שהדרישה מסבא של הקטין לשאת בתשלום המזונות היא המוצא האחרון שנותר לקטין ושאין ביכולתו של הקטין לכלכל את עצמו. בנוסף יש להראות כי הסבא יכול לשלם את צרכי הקטין לאחר שדאג קודם כל לסיפוק צרכיו העצמיים. במקרה אחר בו נמנע אב, חולה אפילפסיה, מלשלם מזונות ילדיו היות והוא עצמו מתקיים מקצבת הביטוח הלאומי ואילו האם לקתה במחלת נפש, דחתה כבוד השופטת שפרה גליק באופן חלקי תביעה כנגד הסב והסבתא, לשלם מזונות נכדיהם שכן במהלך המשפט התברר כי מצבם הכלכלי של הזקנים קשה במיוחד והם מתקשים לכלכל אף את עצמם. לפיכך קבע בית המשפט שבמקרה זה אין לחייב את הסבים במלוא סכום המזונות, אך הורה לחלק את הנטל בין הסבים לבין אביו של הקטין. יש להדגיש כי בית המשפט לא יחייב סבים במזונות כאמצעי ענישה או לחץ בשל התנהגות בנם, אלא רק למען טובת הקטין. החוק שלפיו מחויבים הסבים במזונות הילדים הוא חוק כללי שעוסק בחובה של אדם לתמוך כלכלית בבן משפחתו אם זה אינו מסוגל לכלכל את עצמו או לקבל תמיכה מבן משפחה קרוב יותר. לפיכך מכוח אותו חוק מתאפשר גם המצב ההפוך, בו סבים יכולים לתבוע תמיכה מנכדיהם הבגירים אם הם מגיעים למצב כלכלי קשה ואין להם אפשרות לתבוע את ילדיהם. ככל הידוע טרם הוגשה תביעה שכזאת. לסיכום יאמר כי חיוב הסבים במזונות נכדיהם מעורר התנגדות בחוגים רחבים הן משום שכנגד חיוב זה לא זכאים הסבים לזכויות כל שהן והן בעקבות הנטל הכלכלי הנוסף הנופל על אנשים בגיל מתקדם בו הם היו אמורים לדאוג בעיקר לעצמם ולהינות מפרי עמלם שצברו בשנים הרבות שחלפו. המחבר, עו"ד אלי רייך רו"ח בעל תואר B.A. בפסיכולוגיה ,אוני' ת"א, ממשרד עורכי דין בר-לב רייך ושו"ת. למשרד 25 שנות ותק בדיני משפחה, ישמח לעזור ולסייע בעצה והסבר מקיפים נוספים בטלפון: 054-2473786 .
מאת: עו"ד אלי רייך (רו"ח), כוכב יאיר -צור יגאל צוואה הינה מסמך או ליתר דיוק הצהרה הניתנת בכתב (לעיתים נדירות גם בעל פה) על ידי אדם בעודו בחייו, שבו הוא מורה ומצווה כל עוד הוא צלול בדעתו, מה ייעשה ברכושו לאחר מותו. רוצה לומר שמדובר במסמך אינטימי חשוב שמטרתו לשקף ולהביא למימוש את רצונו האמיתי והכנה של כותב הצוואה בדבר האופן בו יחולק רכושו בין היקרים לו, לאחר עלייתו השמימה. כך הוא רוצה שיזכרוהו וזו דרכו להביע את הערכתו ליורשיו ואת העדפתו ביניהם. המחוקק הסדיר את ענין הצוואה בחוק הירושה כבר בשנת 1965. חוק זה קובע כיצד יש לערוך צוואה, ומה הדין כאשר לא הותיר המוריש צוואה כלומר, מי יירש את המנוח אם זה לא הותיר צוואה טרם לכתו. עוד קובע החוק כיצד יכול יורש פוטנציאלי להתנגד לקיום הצוואה, מהן עילות ההתנגדות, מתי תחשב הצוואה לכשרה ומתי תיפסל, ומהם העניינים שאם לא אוזכרו בצוואה היא תחשב כפסולה ולא תכובד (אז יחולק כל רכושו של הנפטר בהתאם לחוק). החוק מונה דרכים שונות שבאמצעותן יכול אדם לערוך צוואה: הדרך הראשונה הקרויה בלשון החוק "צוואה בכתב יד" הינה צוואה אותה יכול אדם לכתוב בעצמו. כדי שצוואה זו תכובד היא אמורה להיכתב כולה בכתב ידו של המוריש, אמור להיות מצוין בה תאריך עריכתה, והיא אמורה להיחתם על ידי המוריש. צוואה זו הינה הצוואה הנפוצה ביותר שכן אותה יכול לערוך כל אדם בעצמו, מבלי להיזקק למאן דהוא שיכין עבורו את צוואתו. דרך זו מאפשרת למוריש לחסוך הוצאות וזה יתרונה. הדרך השנייה קרויה בלשון המחוקק "צוואה בעדים". צואה זו תהיה בכתב, בה יצוין תאריך עריכתה, היא תיחתם ביד המצווה בנוכחות שני עדים, לאחר שהמצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו. העדים אמורים לאשר באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור. הדרך השלישית קרויה בלשון המחוקק "צוואה בפני רשות". צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דבריו בעל פה בפני שופט, רשם בית משפט או רשם לענייני ירושה או בפני חבר של בית דיו דתי, או בהגשת הצוואה בכתב על ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית משפט, רשם ירושה או חבר בית דין דתי. הצוואה שנרשמה בדרך זו על ידי שופט, רשם של בית משפט, רשם לענייני ירושה או חבר בית דין דתי תיקרא בפני המצווה, הוא יצהיר שזו צוואתו, ומי שקרא את הצוואה כאמור יאשר על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר בפניו שזה רצונו. דרך זו לעריכת צוואה עוגנה בעיקר לטובתם של מי ששפת העברית לא שגורה בפיהם היטב כמו לדוגמא עולים חדשים. דרך נוספת לעריכת צוואה קרויה "צוואה בעל פה". שכיב מרע וכן מי הרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל פה בפני שני עדים השומעים לשונו. דבריי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזיכרון דברים שייחתם בידי שני עדים ויופקדו על ידיהם אצל רשם הירושות והכל ייעשה ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן להכין זיכרון דברים ולהפקידו. צוואה בעל פה בטלה כעבור חודש לאחר חלוף הנסיבות שהצדיקו עשייתה אם המצווה עודו בחיים. יודגש כי ללא הוספת אחת מהדרישות המנויות, עלולה הצוואה להיפסל ובמקרים רבים הצוואה שכזו לא תכובד! אדם שעשה צוואה בכתב יד או צוואה בעדים רשאי להפקידה אצל רשם הירושות ובכך להבטיח כי רכושו יחולק בהתאם לרצונו ואין חשש שצוואתו תלך לאיבוד. ככל שירצה מי שהפקיד צוואתו כאמור, פתוחה בפניו אפשרות להחליף את הצוואה המופקדת. חשוב לזכור שלא די לפרט בצוואה מי יהיו היורשים. ראוי להוסיף לצוואה התניות שיבטיחו מילוי רצון המצווה במלואן. כך למשל בעיקר כשמדובר בהורשה לבן זוג חשוב להבטיח כי בן הזוג ישתמש בירושה שקיבל לטובתו הוא או לטובת ילדי בני הזוג וכי לא יעביר את שירש לבן זוג חדש או למטרות שאין המוריש מעוניין בהן. רבים מהמורישים מצווים שרכושם יחולק בחלקים כאלה או אחרים בין היורשים מבלי לפרט במדויק באיזה פריט מרכושו יזכה יורש אחד ואיזה פריט יקבל יורש אחר. יש לזכור שלעיתים הקרבות בין היורשים על זכיה בפריט בעל ערך סנטימנטלי, כמו למשל פמוט הנרות של האם, או הגביע ששימש את האב לקידוש בשבת, ולחילופין תכשיטים של האם, הופכים למושאן של קרבות קשים בין היורשים, הקשים לא פחות מקרבות ירושה על כספים או על נכס נדלן. בנוסף יש לזכור כי נכסים פנסיוניים כמו כספי תגמולים, כספים הצבורים בקרנות השתלמות, בביטוחי מנהלים או בקרנות פנסיה שונות לא יחולקו על פי האמור בצוואה. כספים אלה יחולקו על פי הוראות המוריש, שנתן בעודו בחיים, למוסד בו צבורים הכספים ועל פי הוראות אלה בלבד, ולכן חשוב לוודא כי הוראות אלה רשומות כראוי מעודכנות ועונות על רצון המוריש. (הוראות אלה אמורות להיות משולבות בטופס נהנים מתאים האמור להימצא בידי המוסד הפנסיוני שבו מוחזקים הכספים). לסיכום יאמר, כי בהחלט ניתן לערוך צוואה ללא עזרה חיצונית כל שהיא. יחד עם זאת, ראוי טרם עריכת צוואה להתייעץ עם מי שאמון על עריכת צוואות או לחילופין להראות לו את מה שנכתב, כדי לוודא שהצוואה ערוכה כראוי, שלא חסרים בה פרטים והכל כדי שהצוואה תמלא את מלוא ייעודה ושלא תיפסל בעתיד. המחבר, עו"ד אלי רייך רו"ח בעל תואר B.A. בפסיכולוגיה (אוני' ת"א) ממשרד עורכי הדין בר-לב רייך ושו"ת (למשרד 25 שנות ותק בדיני משפחה) ישמח לעזור ולסייע בעצה והסבר מקיפים נוספים בטלפון: 054-2473786.
גירושין מהווים אחד מאירועי החיים המשמעותיים ביותר בחייו של אדם ובדרך כלל הם מלווים באבדן כלכלי, בנזק נפשי ובנסיגה במעמדו החברתי של הפרט הנדרש לבצע שינוי ארגון והגדרה מחודשת של זהותו העצמית. במהלך הגירושין ולאחריהם עוברים כל בני המשפחה שלבי עיבוד של אבל כתוצאה מכישלון הנישואין ומהשלכותיו. המצב החדש מציב אתגרים רבים בכל התחומים. במרבית המקרים המשפחות מצליחות לבצע מעבר למצב החדש ולהסתגל אליו מבלי לפגוע בקשר בין שני ההורים לילדים. מתברר שבמקרים רבים צפות ועולות בעיות הגורמות לקשיים משמעותיים בקשר של אחד ההורים עם ילדיו הקטינים בעיקר בהקשר לקביעת זמני השהות בין ההורים לילדים וסביב איכות הקשר עם הילדים לאחר הפרידה. אחת התופעות הכאובות והשכיחות המתרחשות בעקבות גירושין קשורה לחווית הפיצול הנכפית על ילדי הגרושים, שבמסגרתה מעדיפים לפעמים הקטינים את אחד ההורים "הורה מועדף" על פני ההורה השני "הורה דחוי". במקרים רבים מסרב קטין בנם של הגרושים, לקיים קשר עם ההורה הדחוי ברמות התנגדות שונות. קיימת הבחנה בין שני סוגי מצבים של סירוב ילדים לקשר עם אחד ההורים . הסוג הראשון מתייחס לסירוב הקטין לקשר עם אחד ההורים כתוצאה מהסתה, התנגדות אן פגיעה מכוונת, ללא סיבה ראויה, של ההורה השני, 'ההורה המנכר'. הסוג השני מאופיין בסרבנות קשר של קטין עם אחד ההורים עקב פגיעה ממשית שספג הקטין מההורה הדחוי, ללא הסתה מצד ההורה השני. ניכור הורי מוגדר כסירוב הקטין לקיים קשר עם אחד ההורים כתוצאה מהתנהגות מסיתה של ההורה השני במהלך הליך הגירושין ואחריו. ככל שמאבק הגירושין עתיר מחלוקות, קונפליקטים ומאבקים אין סופיים בין ההורים, כך עולה הסבירות להתהוות הליך הניכור ההורי. בתי המשפט, שהכירו בנזק הנפשי העצום והבלתי הפיך הנגרם לקטין כתוצאה מהחלטתו להתנתק מאחד ההורים בגלל הסתה של ההורה השני אמצו מספר כלים למיגור תופעת הניכור. ניתן לחלק את הכלים שאימצו בית המשפט במלחמתם בתופעת הניכור לשתי קבוצות. האחת כוללת אמצעי התערבות ישירים המאופיינת באמצעים למניעת התופעה קרי אמצעים תרופתיים והשניה כוללת אמצעי התערבות ישירים המאופיינת בצעדי ענישה כנגד ההורה המנכר. במסגרת הקבוצה הראשונה ניתן למנות חמישה צעדים מרכזיים. א. מתן צו הפניה לתוכנית התערבות בקהילה. במסגרת צו זה מופנה ההורה המנכר להדרכה הורית, לפגישות עם פסיכולוג או פסיכיאטר ולמסגרות טיפוליות עבור הקטין. ב. מינוי מתאם הורי. במסגרת זו מוענק לבעל תפקיד חיצוני סמכות לקבל החלטות במקרה של אי הסכמה בין ההורים. ג. הפניה למרכז קשר האמור להוות חלופה טיפולית להליך המשפטי. מרכז הקשר אמור לשמש נקודת מפגש בין ההורה לילדו תחת פיקוח מקצועי מתאים ובו ניתן להורים ולילדיהם יעוץ תרפויטי, הדרכה וליווי שוטף. ד. חיוב ההורה המנכר בהפקדת ערבון שיחולט עם יפר את ההסדרים הטיפוליים שקבע בית המשפט. ה. חיוב ההורה, המפר את ההנחיות הטיפוליות של בית המשפט, בפיצוי כספי להורה השני. במסגרת הקבוצה השנייה ניתן למנות ארבע סנקציות מרכזיות. א. הטלת עבודות שירות לתועלת הציבור על מי שהפר את הנחיות בית המשפט והביא לניכור ההורי. ב. מתן צו מאסר נגד ההורה שהפר את הסדרי הקשר. יצוין כי שני הצעדים דלעיל מקובלים במדינות רבות בעולם, אך תמיד נוקטים בתי המשפט צעדים אלה רק במקרים נדירים ורק לאחר שנוכחו שאמצעים אלה יבטיחו שיתוף פעולה של ההורה המנכר . ג. צו להעברת הילד מההורה המנכר להורה המנוכר או צו להעברת המשמורת להורה המנוכר. גם צעד זה ננקט באופן נדיר ורק אם שוכנע בית המשפט שהצעד לא יפגע בטובת הקטין. ד. הפסקת תשלום המזונות בו חוייב ההורה המנוכר ולעיתים גם חיוב ההורה המנכר בתשלום הוצאות המשפט. צעד זה אמור לדרבן את ההורה המנכר לשנות התנהגותו מחד ומאידך הצעד אמור לשפות את ההורה המנוכר בגין עלויות אותן נדרש לשלם להוכחת צדקתו. כבוד השופט פורת מבית המשפט המחוזי הטיל קנסות על אם מנכרת והעביר את המשמורת על הקטין לאב תוך שקבע כי: "אי אפשר לבצע הסדרי ראיה תקינים בלי לסלק את האם מהתמונה ולשחרר את הילדים מהשפעתה". עיצומים רבים דומים הוטלו על הורים מנכרים בשורה ארוכה שדל פסקי דין שעסקו בנושא. מעניין לציין כי בית המשפט העליון בהרכב של חמישה שופטים שנדרש לנושא קבע גם הוא שיש להרחיק את הקטין מההורה המנכר, אך סייג את החלטתו וקבע כי הרחקת קטין מהורה ראויה רק במקרים נדירים וקבע שיש לבחון תחילה את היחס בין הנזק הצפוי מהשארת ילד ברשות הורה מנכר, לנזק העלול להיגרם לילד עקב הוצאתו מרשות אחד ההורים והנחה שיש לחפש אמצעים אחרים פחותים בחומרתם שיבטיחו הגנה על שלומו ורווחתו של הקטין. לסיכום יאמר כי הוכח שניכור הורי היא תופעה קשה ביותר הנחשבת להתעללות פסיכולוגית בילד ופוגעת בצורה אנושה ברווחתו האישית ובבריאותו הנפשית, הן בהווה והן בעתיד. מחקרים רבים מוכיחים שלמשמורת משותפת ולמעורבות ממשית של שני ההורים בחיי הילדים לאחר הפרידה, יש השפעה חשובה ומכרעת על התפתחותו הרגשית חברתית התקינה של ילדי הגרושים, ולפיכך נכון יעשו שני ההורים הגרושים אם יותירו את ילדיהם מחוץ למאבקם האחד בשני. המחבר, עו"ד אלי רייך רו"ח בעל תואר B.A. בפסיכולוגיה (אוני' ת"א) ממשרד עורכי דין בר-לב רייך ושו"ת (למשרד 25 שנות ותק בדיני משפחה), ישמח לעזור ולסייע בעצה והסבר מקיפים נוספים בטלפון: 054-2473786.
מאת: עו"ד אלי רייך (רו"ח) ב-2016 נכנס לתוקף החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), התשע"ה-2014. מטרתו של החוק הייתה "לסייע לבני זוג, להורים וילדיהם ליישב סכסוך משפחתי ביניהם בהסכמה ובדרכי שלום, ולצמצם את הצורך בקיום התדיינויות משפטית, מתוך התחשבות במכלול ההיבטים הנוגעים לסכסוך ובטובתם של הילדים". יש לזכור כי "מלחמת גירושים" מורכבת מחמישה "קרבות" כלהלן: מאבק על תשלום מזונות אישה, מאבק על תשלום מזונות ילדים, מאבק על חלוקת הרכוש המשותף, מאבק על קביעת הורה משמורן, הסדרי הראיה וזמני שהות עם הילדים ותביעה לגט לרבות פתרון עניין הכתובה. כל מאבק מחייב פתיחת תיק נפרד, ולכן הופך ההליך המשפטי שעלול לעלות לכל צד עשרות או אפילו מאות אלפי שקלים. המאבק הוא לא רק יקר כאמור, אלא שריבוי הנושאים הכרוכים בו דורש זמן רב (לעיתים אף שנים), עד לקבלת פסק דין בבית המשפט. מדאיגה עוד יותר הינה העובדה, שמאבק משפחתי המתנהל בערכאה משפטית הינו מאבק אמוציונלי רב עוצמה בעל אופי הרסני ולעיתים דורסני במיוחד. צדדים למאבק שכזה העידו שבמהלכו לא שלטו בעצמם, ובמקרים רבים גרמו האחד לשני נזקים ללא כל תכלית. בהתייחסו לבעיה המתוארת לעיל אמר ביהמ"ש העליון: "משפט ומשפחה אינם בגדר ידידים קרובים זה לזה, המפגש ביניהם מתרחש בעתות של משבר במשפחה. גם בעתות משבר כוחו של בית המשפט מוגבל". ובמילים אחרות, בית המשפט העליון הטיל ספק אם המסגרת המשפטית היא המסגרת הראויה, היעילה והנכונה לשמש אכסניה למאבקים משפחתיים בכלל ולמאבק גירושין בפרט. המחוקק, שהבין שיש ערך רב בשמירת יחסים טובים בין הצדדים לסכסוך המשפחתי, בעיקר לטובת הילדים, מצא לנכון לחוקק חוק שיחייב בני המשפחה לבחון בצורה מעמיקה וממוסדת אפשרות ליישוב הסכסוך שלהם מחוץ לכותלי בית המשפט. ככה נולד לו החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה. החוק קובע, שלפני הגשת תובענה לערכאה שיפוטית בסכסוך משפחתי, חובה להגיש בקשה ליישוב סכסוך, שבעקבותיה יוזמנו הצדדים ליחידת סיוע לפגישות מידע, היכרות ותיאום. ביחידת הסיוע ילובן הסכסוך וידונו אפשרויות ליישוב הסכסוך בפני עובדים סוציילים. ההזמנה ליחידת הסיוע כמוה כהזמנה לבית המשפט. הדיונים ביחידה נועדו לאפשר לכל צד להקשיב בלב פתוח לצד שמנגד, וכך להכיר את עמדותיו, טענותיו, פחדיו, ורצונותיו. לפגישה הראשונה אסור לצרף עורך דין. בתום הפגישה הרביעית האחרונה, אמורים הצדדים להחליט כיצד להמשיך. האם לפנות לייעוץ, לגישור, לטיפול, או לגרושין תוך שיתוף פעולה מסודר, או שמא להמשיך בהליך משפטי בבית המשפט. במהלך 45 יום מהגשת הבקשה ליישוב סכסוך, מנועים הצדדים מלהגיש תובענות בעניין הסכסוך לבית המשפט, אך הם רשאים להגיש בקשות מתומצתות לסעד זמני לשמירת המצב הקיים או לעיכוב יציאה מהארץ. לחילופין רשאים הצדדים להגיש בקשה לסעד דחוף לפעולה רפואית בקטין, להנפקת דרכון לקטין, לקביעת מזונות וכיוצ"ב. הבקשות אמורות להיכתב בקצרה ובתמצית בלשון אדיבה ומכובדת כדי לא לחבל בהליך הגישור. המציאות המשפטית בישראל, שבה סוגיות כבדות משקל כמו, עגינות, מצב בן הזוג החלש לאחר הגירושין, הקשר בין מזונות לסיום נישואין ועוד, טרם מצאו פתרונם בחוק, הותירו מקום נכבד ל"חקיקה שיפוטית". מציאות זו אינה מאפשרת ודאות משפטית בדבר תוצאותיו הצפויות של דיון משפטי בבית המשפט ומכאן שהיא מהוה סיבה נוספת שבגינה עדיף לצדדים לפנות להליך של יישוב סכסוך במסגרת יחידת הסיוע. למרות רצון המחוקק לשלב בחוק פתרון לבעיית "מרוץ הסמכויות" בין בית המשפט לענייני משפחה לבית הדין הרבני, פתרון כזה לא שולב בחוק, ולמעשה "המרוץ" אף הוחרף. לפי החוק החדש, ככל שהצדדים לא יגיעו להסכם, מי שהגיש ראשון בקשה ליישוב סכסוך, יהא זכאי לבחור את הערכאה בה יידון הסכסוך. היינו, לכל צד יהיה עניין להיות הראשון להגיש בקשה ליישוב הסכסוך. ברור שיישוב סכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט הינו פתרון ראוי, זול ונכון. עם זאת, המורכבות והבעיות הרבות הדורשות פתרון, והעובדה שנושאים רבים השזורים בסכסוכים משפחתיים הינם בעלי השלכות נפשיות וכלכליות לשנים רבות, מחייבים קבלת ייעוץ משפטי מעורך דין מומחה בענייני משפחה, לפני קבלת החלטות ולפני נקיטת צעדים בלתי הפיכים גם במסגרת יחידת הסיוע. המחבר, עו"ד אלי רייך רו"ח בעל תואר B.A. בפסיכולוגיה אוני' ת"א, ממשרד עורכי הדין בר לב רייך ושו"ת.למשרד 25 שנות ותק בדיני משפחה, ישמח לסייע למעוניינים בעצות והסברים מקיפים נוספים בטלפון: 0542473786.
אמרה ידועה קובעת כי חשוב לדעת עם מי להתחתן, אך חשוב לא פחות ואולי אף יותר לדעת כיצד מתגרשים. במילים אחרות ראוי להתחתן רק אם זה שממנו ניתן יהיה להתגרש בהבנה ובכבוד הדדי עת ירצה אחד הצדדים להתגרש מרעהו. האמור לעיל מקבל משנה תוקף לאור העובדה שהליך גירושין איננו פשוט כלל וכלל גם אם אתה נמצא בצד שיזם את המהלך וגם כשאתה נגרר להליך על ידי בן זוגך. מורכבות ההליך פרוסה על פני שני מישורים. המישור האישי חברתי, כאן מאופיין ההליך בתחושה של אבל אמיתי, בושה, פחד, מבוכה וחוסר אונים כשברקע (במודע או שלא במודע) תחושת כישלון מהותית. המישור השני הינו המישור הפורמלי המשפטי. תביעה לגירושין אמורה להתברר בשלב ראשון ביחידת הסיוע שליד בית המשפט. אחת שביחידה זו לא מסתדרים הצדדים יש להגיש תביעת גירושין, תביעה למזונות אישה, תביעה למזונות ילדים, תביעה לחלוקת הרכוש ותביעה להסדרי ראיה או שהות עם הילדים. אמנם, מדובר בחמש תביעות נפרדות אותן יש להביא לבית המשפט או לבית הדין הרבני, ולדון בכל אחת בנפרד. מדובר בהליך יקר ומורכב. במרבית המקרים במסגרת תביעות אלה מתעוררות מחלוקות משנה שונות ורבות הכרוכות גם הן בעליות כספיות גדולות, בזמן יקר ובאנרגיה נפשית עצומה. יפורטו להלן מספר דוגמאות וכן יובהר כיצד מיישב בית המשפט מחלוקות שכאלה. האב רוצה לתת רטלין לילדו, האם מתנגדת. מדובר בוויכוח מוכר הדורש הכרעת בית משפט כשמדובר בגרושים. במרבית המקרים לא יקבל בית המשפט החלטה ללא קבלת חוות דעת של ממחה, של בני משפחה נוספים, של הנהלת בית הספר ושל מטפלים אישיים. העיקרון שישמש נר לרגלי בית המשפט יהיה עקרון טובת הילד ומכלול צרכיו האישיים. אם יחשוד בית המשפט כי התנגדות אחד ההורים נובעת מרצונו להשתמש בילד כקלף מיקוח לשם השגת יתרונות בוויכוח אחר (ויכוח על רכוש או על גובה תשלום מזונות למשל) יפסוק לאלתר כנגדו. האב צמחוני ואילו האם אוהבת בשר. שאלה זו מורכבת משום שכאן אין מקום לסמוך על ממחים. הוויכוח הינו ערכי אידאולוגי. כאן ייטה בית המשפט להחליט על סמך הרגלי האכילה של הקטינים בעבר. אם יצליח אחד הצדדים להוכיח הצדקות רפואיות לעמדתו, יכובד רצונו. בפתרון שאלה זו יתחשב בית המשפט בגיל הילדים, ברצונם ובמשך הזמן בו אמור הילד לשהות בבית אחד ההורים בהשוואה למשך הזמן בו ישהה הקטין בביתו של ההורה השני. הקטין מפתח אנורקסיה. האב דורש טיפול רפואי והאם ממאנת. במקרה זה ידרוש השופט חוות דעת רפואית ועל פיה יקבל החלטה במרבית המקרים. בשום מקרה לא יאפשר בית המשפט קבלת החלטה עצמאית של אחד הצדדים ולעיתים יפנה את הניצים לגישור כדי להגיע להסכמה משותפת. בית המשפט יבחן מה טובת הקטין בכל מקרה ומקרה ורק במצבי חירום יתערב ויורה על אשפוז בכפיה. האם מבקש לחסן את ילדו והאם מסרבת. במקרים כאלה וכן במחלוקות דומות, יאמץ בית המשפט את עמדתו הרשמית של משרד הבריאות. לעיתים ייעתר השופט לבקשה למינוי מומחה חיצוני שיחווה דעתו במקרה הספציפי. אם אין עמדה רשמית של משרד הבריאות סביר שיחליט השופט שאין לחייב בחיסון. בכל מחלוקת כזו עמדתו של מי שמונע מתן החיסון נחותה ונטל הוכחה המונח על שכמו לביסוס עמדתו כבד במיוחד. האב מעוניין בחינוך ממלכתי והאם חפצה בחינוך ממלכתי דתי. גם כאן מדובר במחלוקת שאינה על בסיס מדעי. בסיסה של מחלוקת זו תמונה בערכים השונים בהם דוגלים הצדדים ובהשקפת עולמם השונה. בבואו להחליט בסוגיה זו יבחן בית המשפט את הרגלי הקטין בעבר, ישמע דעתו, יתייעץ בקרובי משפחה נוספים ויביא בחשבון את יחס זמני השהות של הקטין בין ההורים. במרבית המחלוקות שפורטו ייתן בית המשפט משקל רב להרגלי העבר של הקטין ורצונו, וככל שיהיה הדבר רלוונטי יתחשב בעמדת מומחים מהתחום. בכל מקרה מומלץ לצדדים להגיע להבנות מחוץ לכותלי בית המשפט אם בהסכמה בכוחות עצמם או אם באמצעותו של מגשר מתחום דיני משפחה. ומה אם לא מסתדרים? ידועה המחלוקת בין אב חרדי שחזר בשאלה לבין גרושתו שדבקה בדתה. הבעל דרש חינוך ממלכתי ואילו האם דרשה חינוך חרדי. בסופו של דבר החליט השופט שהילד ילמד במסגרת החינוך הממלכתי דתי. למותר לציין ששני הצדדים בקשו לערער... הוא שאמרנו אין המילה משפט אלא ראשי תיבות של ההיגד: מוטב שתהיה פשרה טרם. המחבר עו"ד אלי רייך, הינו רו"ח בעל B.A. בפסיכולוגיה (אוני' ת"א) תושב כוכב-יאיר, המתמחה בדיני משפחה וירושה, מורשה לערוך ייפוי כוח מתמשך, ישמח לעזור ולסייע למעוניינים.
הצרכים ההכרחיים של קטינים, צרכים אותם אמורים לשלם הורי הקטינים שהתגרשו (בהתאם ליחס זמני השהות של הקטין עם הוריו ועל פי יחס ההכנסות שלהם), כוללים דיור (שכר דירה והוצאות דיור השוטפות לרבות אחזקת דירה, ריהוט וציוד לבית, חשמל, תיקונים ארנונה וכו'), מזון, ביגוד והנעלה, הוצאות חינוך בסיסיות, בריאות ותחבורה. השיעור בו מחויב הורה לתשלום עבור דיור הילדים, משתנה בהתאם למספר הילדים. כשמדובר בילד בודד הנותר לגור עם אמו, ישלם הגרוש 33% מעלות הדיור, כשיש שני ילדים ישלם הגרוש 40% וכשיש שלושה ילדים או יותר יסתכם התשלום ב-50%. עולה השאלה האם תשלום משכנתא, אותה משלמת האם לדוגמא על דירה שרכשה, אמורה להיות מובאת בחשבון בעת קביעת היקף ההוצאות ההכרחיות או לא? אם כן, אזי אמור האב לשאת בחלקו היחסי גם בהוצאה זו, אך אם לא כך הרי שיש לראות בתשלום משכנתא על ידי האם רכיב הוני כלומר, התשלום אינו בבחינת הוצאה הכרחית אלא יש לראותו כתשלום בגין רכישת הדירה' ואז אין הגרוש חייב להשתתף בתשלום זה. שאלה זו נדונה במספר פסקי דין ולא בכולם התקבלה החלטה זהה. היות ונושא זה לא קיבל מענה חד משמעי במסגרת החוק תקדימי מחייב של בית המשפט העליון, לא ניתן לקבוע חד משמעית כיצד להתייחס לתשלומים המשולמים על ידי מי מהצדדים בגין החזרי המשכנתא לבנק. סוגיה מעיקה נוספת המתעוררת לעת פירוק התא המשפטי עוסקת בשאלה כיצד תחולק דירת הגרושים ביניהם. מצב זה מאופיין בקושי הניצב בין כל שני שותפים בנכס מקרקעין המעוניינים לחלק ביניהם את רכושם. בפני שותפים אלה ניצבים מספר פתרונות כלהלן: 1. למכור את המקרקעין ואז לחלק התמורה בין הצדדים על פי ההסדר שנקבעו בהסכם הגירושין. 2. אם רק אחד מבני הזוג מעונין במכירת הדירה ורק הוא מגיש תביעה לפירוק השיתוף (מכירת הדירה בכפיה), נוטה בית המשפט להכיר בעקרון הקבוע בחוק המקרקעין לפיו יש זכות לרוצה בכך לפרק את השיתוף בכל עת. אולם אז יש לוודא מציאת פתרון הולם לילדים למדור חילופי. 3. אופציה נוספת מאפשרת העברת זכויותיו של אחד מבני הזוג בדירה לבן זוגו, בתמורה לקבלת הטבות כלכליות בנכסים אחרים. אם העברה זו נעשית אגב גירושין, אין היא נחשבת לעסקת מכירה לצורכי מיסוי מקרקעין, והחוק מעניק פטור ממס שבח וממס רכישה לקונה הדירה. 4. אפשרות נוספת קובעת שאחד מבני הזוג ימשיך לגור עם הילדים בדירה המשותפת ואילו בן הזוג השני יעבור לדירה אחרת. מחקרים מלמדים, שאחוז ניכר של מתגרשים, בעיקר אלה שטובת הילדים לנגד עיניהם, מעדיפים ליישם את האפשרות הרביעית, היינו לאפשר להורה המשמורן להמשיך לגור עם הילדים בדירת הצדדים עד הגיעו של הבן הצעיר לגיל 18, ורק אז למכור את הדירה ולחלק את התמורה בין הצדדים. יישום פתרון זה מחייב התייחסות לשאלה האם זכאי מי שעזב את הדירה לטובת בן זוגו ולטובת הילדים לתשלום בגין דמי שימוש שעושה הנותר בדירה בחלקו של זה שעזב. בפסק דין שנתן כבוד השופט גייפמן, בתביעה להכיר בזכותו של גרוש לדמי שימוש מגרושתו עקב שימוש שעשתה האישה בדירה, מנה כבוד השופט כללים כלהלן: 1. כדי לחייב בן זוג לשלם לבן זוגו שאינו מתגורר עוד בדירה בדמי שימוש, יש להוכיח שמי שהתגורר בדירה מנע פיזית מבן הזוג האחר לגור בה. אם עזב בן הזוג את הדירה מרצונו-אין חבות לשלם דמי שימוש. 2. אם בן הזוג הנותר בדירה המשותפת זכאי על פי החלטה שיפוטית למזונות ומדור מבן הזוג שעזב את הדירה לא יחוייב הנותר בדירה בדמי שימוש. 3. אם בן הזוג שאינו מתגורר בדירה הורחק מהדירה המשותפת בצו מניעה או בצו הרחקה-אין חבות לשלם דמי שימוש. 4. אם בן הזוג שאינו מתגורר בדירה ויתר על תביעה לדמי שימוש במפורש או בדרך של התנהגות-אין חובה לתשלום דמי שימוש. 5. אם בן הזוג שעזב את הדירה טען במסגרת תביעת המזונות שהוצאותיו גדלו עקב עזיבתו את הדירה וטענה זו הובאה בחשבון בשעת קביעת היקף המזונות, לא יוכל עוזב הדירה לבקש דמי מזונות. בכל מקרה מורכבותה של הסוגיה נשואת מאמר זה ממחישה עד כמה חשוב להתייעץ עם ממחה מתחום דיני המשפחה טרם קבלת החלטות. המחבר, עו"ד אלי רייך רו"ח בעל תואר B.A. בפסיכולוגיה (אוני' ת"א) ממשרד עורכי דין בר-לב רייך ושו"ת (למשרד 25 שנות ותק בדיני משפחה), ישמח לעזור ולסייע בעצה והסבר מקיפים נוספים בטלפון: 054-2473786
חינוך ביתי הנו שם כולל למסגרות חינוכיות חלופיות, הקיימות לצד מערכות החינוך הבית ספריות. מי שבוחר לחנך ילדיו בחינוך הביתי מעניק לילדים חינוך לפי תכנית מובנית שגובשה בשיתוף הילדים בדומה לתוכנית של משרד החינוך, או חינוך חופשי המבוסס על סקרנותו הטבעית של הילד הלומד תחומים כרצונו. כאן אין ספרי לימוד מכוונים ומותר לשאול ולגלות סקרנות בכל תחום. הלמידה עצמאית ונשענת על כל מקור מידע זמין כמו אינטרנט, ספרות סרטים וכיוצ"ב. יתרונות רבים לחינוך הביתי. הוא מותאם לרצון התלמיד, נשמרת בו סקרנותו הטבעית של הילד, מוקנים ללומד כלים ללימוד עצמאי וחוויתי, נוצר קשר אישי בין בני המשפחה ונמנעים חסרונותיו של החינוך הקונבנציונלי כמו אלימות, לחצים נפשיים, תחרותיות ועוד. תפיסת העולם בחינוך הביתי גורסת שהלימוד הינו אורח חיים בבחינת הליך טבעי המתקיים כל שעות היממה ובו שותפים ההורים. החיים והלימודים שזורים זה בזה ויוצרים לתלמיד חוויה אישית חשובה, מעצימה, בונה ומפתחת. מחקרים הוכיחו שתלמידי החינוך הביתי עולים על תלמידי בתי הספר, וציוניהם גבוהים משמעותית בכל התחומים. לצד היתרונות הבולטים של החינוך הביתי גלום בו קושי מובנה שכן בחינוך זה ההורים משמשים מורים, עובדה המצריכה נוכחות יום יומית מלאה של אחד ההורים. לפחות הורה אחד חייב להתנתק כמעט לחלוטין מכל עיסוק אחר. מנגד, מעגן חוק חינוך חובה את החובה החוקית לשלוח ילדים ללמוד באופן סדיר במוסד חינוכי מוכר. החוק מחייב רישום ילדים מגיל 3 למוסדות חינוך מוכרים. הורה שלא שולח את בנו למוסד חינוכי מפוקח, נחשף לסנקציות פליליות למעט אם פטר שר החינוך מטעמים מיוחדים את ההורה מחובתו לשלוח את בנו לבי"ס. מנכ"ל משרד החינוך הביע בשנת 2006 עמדה שלילית לחינוך הביתי ולא ראה בזכות הבחירה ההורית גורם רלוונטי. למעשה הצדיק מנכ"ל המשרד בחוזר שפרסם את קיום המערכת הממלכתית בלבד וקבע שרק המדינה הינה האחראית והמוסמכת לחינוך הילדים. תפיסת זו מנוגדת למחשבה שהמשפחה מהווה מסגרת קבוצתית טבעית של הפרט ושהתערבות בה חייבת להיות מנומקת היטב ושהיא מוצדקת רק במקרים נדירים. בהתאם, נקט משרד החינוך בשנת 2006 הליכים פליליים נגד הורים שלא שלחו את בנם לבי"ס, וכתחליף העניקו לבנם חינוך ביתי בביתם. בתגובה עתרו ההורים בג"צ בבקשה לעכב את ההליכים הפליליים כנגדם ולחייב את מנכ"ל משרד החינוך להתיר חינוך ביתי. לדעתם של העותרים רק להורים נתונה זכות לאוטונומיה בבחירת חינוך ילדיהם. ילדים אינם רכוש המדינה ואין היא האפוטרופוס הטבעי שלהם, ומכאן שהוצאת ילדים מבית הוריהם, ולו לשעות ספורות במשך היום אינה חוקתית ככל שהיא נעשית בניגוד לרצון ההורים. עוד הדגישו העותרים לבג"צ כי: "זכות הבחירה ההורית היא נגזרת של הזכות לחינוך המוענקת לילד, שבין מרכיביה גם הזכות לבחירת תכני הלימוד והאופן בו יבוצע. זכות זו מוענקת למתחנך בשלבים מאוחרים של חייו ובתקופת הילדות והנערות היא ממומשת באמצעות ההורה. זכות ההורים אינה נובעת רק מזכותו של הילד, אלא גם מן הזכות הנפרדת והטבעית של ההורים לגדל את ילדיהם על כל המשתמע מכך. כאפוטרופוסים טבעיים "זוכים" ההורים לאוטונומיה בגידול ילדיהם, כאשר כל חברה בוחרת לה את גבולות ההתערבות באוטונומיה זו". שתי הצדקות תומכות בהכרה בזכות ההורה לחנך את בנו כרצונו. הראשונה נגזרת מזכויותיו של אדם לאוטונומיה, לחירות ולכבוד שהינם בסיס לחשיבה ליברלית. להורה יש חירות ואוטונומיה למימוש האינטרס שלו להשפיע על ילדו. חירות זו מקורה בקשר הטבעי והראשוני שבין ההורה לילד ובהכרה בזכויות ההורה כאדם. השנייה, נובעת מכך שהחינוך הוא כלי לשימור תרבותי. חברה ליברלית חייבת לאפשר לפרטים בה לשמר ערכים, מסורות ושפה היוצרים יחדיו תרבות. בהתייחסו לסוגיה זו קבע כב' השופט שמגר: "זכותם של הורים לגדל ולחנך את ילדיהם כראות עיניהם היא זכות חוקתית יסודית וטבעית הטבועה ועולה מהקשר בין הורים לצאצאיהם. המסגרת המשפחתית אינה עומדת בצד המערכת החוקתית, אלא היא חלק אינטגרלי ממנה.... זכותם של הורים להחזיק בילדיהם ולגדלם, על כל הכרוך בכך, היא זכות חוקתית טבעית וראשונית, בבחינת ביטוי לקשר בין הורים לילדיהם". עוד טענו העותרים "שביחסי המשפחה עם החברה והמדינה, אין האחרונות רשאיות להתערב בהחלטות המשפחה פנימה, בעניינים הקשורים להבאת ילדים, לגידולם ולחינוכם ביחסים אלה ההורים אמורים ליהנות מאוטונומיה מלאה... ההורים הם האחראים הראשוניים והעיקריים לילדיהם, והחובות והזכויות שהוענקו להם בחוק מקנות להם שיקול דעת כיצד לגדל את ילדיהם וכיצד לחנכם". בעקבות הגשת העתירה ובעקבות האמור בה, שינה משרד החינוך את גישתו לחינוך הביתי ומאז הוא מאפשר, ולא בלי פיקוח, למשפחה שמראה שהיא ראויה, לחנך את בניה בבית. נושא החינוך הביתי מהוה לעיתים סלע מחלוקת בין זוג הורים שהחליטו להתגרש. במקרה כזה נתונה ההחלטה בדבר החינוך הביתי בידיו של בית המשפט שאמור להכריע בין הניצים. לאחרונה זכתה אם גרושה, שהייתה מיוצגת על ידי כותב מאמר זה, (לאחר מאבק ארוך, קשה ומתיש) בתביעה נגד בן זוגה הגרוש לאפשר לה לחנך את בנותיהם במסגרת חינוך ביתי לבדה. סיכום יפה לנושא מצוי בדברי כבוד השופט בעז אוקון שכתב כלהלן: " קיומם של בתי ספר פרטיים לצידם של בתי ספר רשמיים הוא מסימני ההיכר של דמוקרטיה השתתפותית. משטר זה מעודד התארגנות קהילתית ומאפשר לקהילה לנהל את חייה לפי הבנתה, בין היתר באמצעות הפעלת מוסדות חינוך. בתי ספר פרטיים עונים על הצורך לשמור על מסגרת ייחודית בחברה רב תרבותית, ובכך מקודמת גם האוטונומיה האישית של הפרט, המתבטאת ביכולתו לשלוט על דרכי חינוכו. ניסיון להכתיב תכני לימוד ודרכי לימוד עשוי לעורר התנגדות בשל פגיעתו המרה באוטונומיה זו. אכיפתו של משטר לימודים אחיד עלול לחטוא לצרכיהן הייחודיות של קהילות שונות, ולפגוע ברצונן לשמר תרבות או זהות עצמאית". לסיכום יאמר כי למרות יתרונותיו הבולטים של החינוך הביתי, אין הוא נפוץ, ואחוז המנצלים אפשרות זו נמוך במיוחד. יתכן שדבר זה נובע מהעובדה שהוא מחייב, ממי שחפץ ליישם אופציה זו, לשנות את הרגליו במובנים רבים לרבות בהקשר לתעסוקתו, למקום מגוריו לקשר עם בן זוגו ועם שאר בני משפחתו. המחבר, עו"ד אלי רייך רו"ח בעל תואר B.A. בפסיכולוגיה (אוני' ת"א) ממשרד עורכי דין בר-לב רייך ושו"ת (למשרד 25 שנות ותק בדיני משפחה וירושה), ישמח לסייע למעוניינים בעצות והסברים בתחום דיני משפחה ודיני ירושה בטלפון: 054-2473786.
אלי רייך עורך דין
054-2473786
elire100@gmail.com
זבוטינסקי 7א רמת גן
